ישבתי ומחקתיועוד אחת ועוד אחת.ככה מחקתי משהו כמו שלושים תמונות ועוד כמה הייליטס, סטוריז וסרטונים מפרופיל האינסטגרם הישן שלי.האמת?זה לא היה לי קל, בשלב כלשהו אפילו התחילו לרדת לי דמעות וזה לא כי התעצבתי על ההחלטה או שהיו בי הרהורי חרטה, אלא פשוט כי בכל זאת, זה יצג עבורי את המקום שממנו באתי ואת שנותיי הראשונות כעצמאית.ולראות ככה את כל…
זה התחיל הכי מופלא.נופש זוגי בתל אביב במלון מפנק,שווקים, אוכל טוב וטיילת אחת מהממת.החופשה הזו היתה לי בול במקום ואיפשרה לי למלא את המצברים ולקבל בהירות לגבי המשך הדרך הפרטית והעסקית שלי, מה שהוביל לכך שבסופה אפילו כבר ממש חיכיתי להתחיל את השבוע ולצלול לעבודה מבורכת על החזון המהמם שלי. אבל אז חזרנו הביתה, הישר אל השגרה של שבוע חדש…
בכל פעם שאני ברשת מחפשת שירות מסויים לעסק, אני נתקלת באותה תופעה: כל כך הרבה בעלי עסקים שלא מפרסמים מחירים לשירותים/מוצרים שלהם. אותם בעלי עסקים כבר מחזיקים אתר ומשקיעים זמן בלהציג בו המוצר או השירות שלהם ולהזין בו את כל הפרטים והמידע (למרות שלפעמים גם זה לא נמצא במלואו). רק שבסוף אחרי כל ההסברים לא מופיע מחיר בשום מקום, כך…
אני לעולם לא אשכח את ההתחלה את היום הזה שאני עומדת בדוכן משלי עם כל הסחורה שלי, מתרגשת רק מעצם המעמד. לצידי דוכנים של עסקים נחשקים, בטח בעייני, עסקים שכבר יש להם שם וקהל לקוחות שמגיעים לדוכן שלהם כדי לפרגן ולרכוש. ורק אני, האנונימית, נמצאת בסוף של הסוף של היריד, עם דוכן קטן שגם אותו בקושי הצלחתי למלא מרוב שהיו…
מה לי ולאהבה עצמית? כן, אני יודעת. כולם כותבים על זה ועם כל הכבוד לטו באב, קצת מאסתם בנאומים והטפות לאהבה עצמית. אני לגמרי מבינה לליבכם, אבל מציעה לכם בכל זאת להישאר רגע ולהמשיך לקרוא כי הפוסט הזה מציע זווית קצת שונה ממה שקראתם עד עכשיו, הזווית שלי. מי יודע, אולי אפילו תאהבו את מה שכתוב פה ואני אשמח שלא…
בערך לפני שנה כשהייתי ממש לפני לידה, מבולבלת ומלאת מחשבות וחששות בנוגע לעתיד העסק והעשייה שלי. כבר אז התחלתי להבין שיש כח אדיר בעצם הפוקוס נמחשבתי שלי והבנתי שיש לי היכולת לבחור לאן לתעל אותו. זכרתי איך דברים שחשבתי בעבר שהם קשים או מאכזבים התגלו בהמשך כחלק מהדרך שהובילה אותי לאיפה שאני היום ולהבנה שקיים גם טוב בכל דבר שקורה.…
התגעגעתי אז באתי איכשהו עשיתי זאת שוב. הצלחתי להפתיע את עצמי. זה לא שלא ידעתי שאני עקשנית כשאני רוצה משהו, אבל יכול להיות שבתוך כל ההפוגה הזו של אחרי הלידה, קצת הספקתי לשכוח. בכל זאת, ההתנהלות היומיומית שלי בחודשים האחרונים היתה שונה לגמרי והתמקדה בעיקר בעיסוקים סביב התינוק, שלא משנה כמה אני אהיה עקשנית, הוא כנראה יהיה עקשן יותר. אז…
לא, זו לא התחלה של איזה ספר קיטשי ממש. זו פשוט התחושה שהתעוררתי איתה הבוקר. כי כזו אני עכשיו, בלאהוב את מה שיש. זה מעין סטייט אוף מיינד שאני מוצאת את עצמי מהרהרת בו בתקופה המאתגרת הזו שבין הלידה לחזרה לשגרה. ולמרות שתמיד נדמה לנו שכל כך הרבה אין, האמת היא שכל כך הרבה כבר יש. כי בסופו של דבר…
אז מה בעצם קורה איתי ואיפה הסיכום שנה שלי? יש משהו בתקופה הזו שמכניס את כולם ל- MODE של סיכומים ותכנונים. אולי זה הסתיו שכבר מורגש באוויר וגם השנה החדשה שנכנסת והתקופה הבאה של חשבון נפש, וסליחות (כיפור). כולם כותבים סיכומי שנה מפוארים, מביטים אחורה על כל מה שהביאה איתה השנה החולפת ומתכננים את כל מה שתביא איתה השנה החדשה. השנה…
מי לחץ על ה - Fast forward? השבועות האחרונים טסים לי כאילו מישהו לחץ על ה- Fast forward. בלי להרגיש הימים עוברים עם הרבה משימות ומעט מדי זמן. כך קרה שכמעט בלי לשים לב התעוררתי בוקר אחד וראיתי שיש כבר 3000 עוקבים (או בואו נודה על האמת, עוקבות) בדף הפייסבוק של לימיק. ואני עוד בכלל הייתי תקועה איפשהו ב-2000.. (לא השנה, המספר). שמחתי מאוד על המאורע…
