מה לי ולאהבה עצמית? כן, אני יודעת. כולם כותבים על זה ועם כל הכבוד לטו באב, קצת מאסתם בנאומים והטפות לאהבה עצמית. אני לגמרי מבינה לליבכם, אבל מציעה לכם בכל זאת להישאר רגע ולהמשיך לקרוא כי הפוסט הזה מציע זווית קצת שונה ממה שקראתם עד עכשיו, הזווית שלי. מי יודע, אולי אפילו תאהבו את מה שכתוב פה ואני אשמח שלא…
בערך לפני שנה כשהייתי ממש לפני לידה, מבולבלת ומלאת מחשבות וחששות בנוגע לעתיד העסק והעשייה שלי. כבר אז התחלתי להבין שיש כח אדיר בעצם הפוקוס נמחשבתי שלי והבנתי שיש לי היכולת לבחור לאן לתעל אותו. זכרתי איך דברים שחשבתי בעבר שהם קשים או מאכזבים התגלו בהמשך כחלק מהדרך שהובילה אותי לאיפה שאני היום ולהבנה שקיים גם טוב בכל דבר שקורה.…
התגעגעתי אז באתי איכשהו עשיתי זאת שוב. הצלחתי להפתיע את עצמי. זה לא שלא ידעתי שאני עקשנית כשאני רוצה משהו, אבל יכול להיות שבתוך כל ההפוגה הזו של אחרי הלידה, קצת הספקתי לשכוח. בכל זאת, ההתנהלות היומיומית שלי בחודשים האחרונים היתה שונה לגמרי והתמקדה בעיקר בעיסוקים סביב התינוק, שלא משנה כמה אני אהיה עקשנית, הוא כנראה יהיה עקשן יותר. אז…
אז מה בעצם קורה איתי ואיפה הסיכום שנה שלי? יש משהו בתקופה הזו שמכניס את כולם ל- MODE של סיכומים ותכנונים. אולי זה הסתיו שכבר מורגש באוויר וגם השנה החדשה שנכנסת והתקופה הבאה של חשבון נפש, וסליחות (כיפור). כולם כותבים סיכומי שנה מפוארים, מביטים אחורה על כל מה שהביאה איתה השנה החולפת ומתכננים את כל מה שתביא איתה השנה החדשה. השנה…
מי לחץ על ה - Fast forward? השבועות האחרונים טסים לי כאילו מישהו לחץ על ה- Fast forward. בלי להרגיש הימים עוברים עם הרבה משימות ומעט מדי זמן. כך קרה שכמעט בלי לשים לב התעוררתי בוקר אחד וראיתי שיש כבר 3000 עוקבים (או בואו נודה על האמת, עוקבות) בדף הפייסבוק של לימיק. ואני עוד בכלל הייתי תקועה איפשהו ב-2000.. (לא השנה, המספר). שמחתי מאוד על המאורע…
